By accepting you will be accessing a service provided by a third-party external to http://www.unisyn.org.il/

הרב ריינס והרב קוק - שתי גישות לציונות

ד"ר מיכאל צבי נהוראי

הרב ריינס והרב קוק - שתי גישות לציונות

א.

הדברים הבאים יוקדשו לבירור יחסו של הרב קוק לציונות הדתית, כדרך שזו עוצבה ברוחו של הרב ריינס, מייסד המזרחי. מוסכם, אמנם, ומקובל למנות את שניהם כאחד - את הרב קוק והרב ריינס - כאבות הרוחניים של הציונות הדתית ההיסטורית, ברם, בחינת כתביהם, מעשיהם והלוך הרוח של תלמידיהם מלמדים, כי שני האישים האלה חלוקים ביניהם, עד לכלל ניגוד, בשאלות היסוד הנוגעות למהותה ותפקידה של הציונות בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט.

      בראשיתה של המאה שלנו כבר עמדה היהדות החרדית נבוכה אל מול התמורות שהתחוללו בחברה היהודית, עם התפשטותו; של החילוניות, ועם תחיית הרוח הציונית לאומית, שבאה בעקבותיה. מחד גיסא היה בהתארגנות הציונית משום זכר למימוש התקוות המשיחיות האצורות בלב העם, תקוות הקשורות במישרין בחלום השיבה לארץ ישראל. ואולם מאידך גיסא, הרי מסור ומקובל בישראל שהגאולה תבוא בידי שמים וכתוצאה על התעוררות דתית וחזרה בתשובה. והנה באה הציונות ומבקשת לעלות בחומה ולגאול את ישראל בדרך הטבע. דבר זה יש בו משום הרמת יד נגד גזרת ה', ועלול לגרום להתרת דמם של ישראל[2]. לדעת הרב ריינס אין, אפוא, קשר בין הציונות לגאולה. ולא זו בלבד, אלא שהוא גם ביקש למנוע את אפשרות היווצרותו של קשר מעין זה.

      בבואו להסביר את סיבת הצלחתו של הרצל בהפצת תוכניתו, לעומת ניסיונותיהם של אותם שקדמו לו, הוא אומר את הדברים הבאים:

יפה אנו רואים כי איש מדיני, שלא התבודד במדברות וביערים, ולא התקדש לטבול את בשרו, איננו מעוטר בטלית ובתפילין, איננו הוגה בתורת ה', לא עינה בצום נפשו, לא התגלגל בשלג ולא שכב בין נמלים... ובכך זאת הצליח לעשות רושם גדול להפנות אליו חלק גדול מבני עמנו ולתת אמון בדבריו ובהבטחותיו, האין זה דבר פלא? האין ראוי לשים לב לזה?

ואולם באמת יש לראות שהדבר פשוט מאד. כל אלה שהופיעו בתור מושיעים בימים מקדם ובשרו ישועות ונחמות לישראל כוונו אל ישועה רוחנית... ואולם פה בא אלינו האיש הזה לבשר ישועה פשוטה, איננו מכוון על הגאולה הכללית, ורק שהראה כי יש דרך להטיב מצב ישראל ולהרים קרנו בכבוד להשתדל לחפש מקום מקלט בטוח... וכל זה הראה בדברים הבנויים על יסודי ידיעת חכמת המדינה ואשר נחשוב כי בזה שמן חלקו, ועל כן מצאו דבריו מסילות בלב העם. ולזאת, אחרי שהאמונה הנוכחית שיאמין העם בדברי המושיע החומרי היא רק חומרית, ואין בה אף שמץ מן הרוחניות, אם כן כל עוד שתהיה חומרית ומדינית יש לתת אמון בה... אבל אם יעברו את הגבול שגבלו להם ויכנסו בתחום שאינו שלהם, יחלישו את כח אמונת כל העם בהם ויהיה הדבר קרוב להפסד גופני ורחוק משכר רוחני וזה וזה לא יעלה בידם... חלילה וחס מלהזכיר...[4].

...כי אם ננסה גם אנחנו עתה לעשות כמעשה אבותינו, אז נריע אף נצריח על אויבינו נתגבר!? והלא מלימוד כזה אין לנו שום תועלת כי מעשים כאלה הלא אסורים לנו כי השבע השביע אותנו הקב"ה לבלי לדחוק את הקץ בחזקה...(שערי אורה ושמחה, עמ' 240).

הרמב"ן לא כוון לומר דהכיבוש ע"י מלחמה היא מצוה, כי הלא בני ישראל מושבעים ועומדים בכל ימי הגלות להיות רחוקים מכל מזימת מרד ומעל חלילה... וא"כ נעלה מכל ספק כי כוונתו על הלקיחה הרצונית (כלומר ברישיון האומות מ"נ) (שם, עמ' 36).

ואולם יחד עם זאת, ושלא כמוהם סבור הרב ריינס כי יש היתר ואף צד של מצוה בדבר ליטול חלק בפתרון הבעיות הלאומיות הריליוואנטיות, יש לפעול בהיסטוריה שלא מתוך זיקה לגאולה, אלא מתוך כוונת "השתדלות בעד המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה בכבוד".

ואולם אין כל ספק כי לא לבד שיש לנו רשות, כי אם גם חובה רובצת עלינו לנסות להיטיב את מצבנו... בשגם כי ההעברה אשר אליה מכוונת התנועה הציונית איננה בשום אופן כללית, ובאופן היותר טוב יש רק לקוות להעביר חלק גדול מבני עמנו ציונה. ומדוע לא נתעסק בדבר זה?... תקוות הגאולה לא תחסום את דרך החיפוש וההשתדלות, הלא מלחמת הקיום באמצעים כשרים מותרת מן התורה ומצוה וגם חובה לקיימה... (שם, עמ' 231).

לעומת המושג "ציונות" בתפישתו של הרב ריינס, ניצב המושג הזה בעיני רוחו של הרב קוק כפרק במהלך הגאולה המכוונת על ידי ההשגחה העליונה לקראת מימושה האידיאלי. אם ביקש הרב ריינס לשכנע את שלומי אמוני ישראל להצטרף אל התנועה הציונית על ידי שפטר אותה מכל זיקה לעניינה של הגאולה, הנה בא הרב קוק ופנה אל אותו ציבור בהצעה הפוכה מזו. לדבריו מכוונת הציונות בעיקרה דווקא לגאולתה של הרוח והתורה:

וכבר היה בימי עזרא... ומ"מ גרם הדבר שעל ידי צמיחת ישועה זו... שזכינו לפרסום התורה שבע"פ והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל... כן יהיה בעז"ה בימינו ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך ואור בעז"ה... יצמח אור גאולה וישועה. וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה (אגרות הראיה, א, עמ' שמח).

אופייני ומשמעותי הוא ההבדל שביחס אל היהדות החרדית שעמדה מחוץ למחנה הציוני. הרב ריינס מכלה בהם זעמו, ואילו הרב קוק את חיבתו. ואלה דברי הרב ריינס:

וע"כ עת אזכור מעללי האנשים האלה ואיך שהשתדלו לפגל את הרעיון הקדוש היה ולפוסלו כדי להרחיק לב העם מהרעיון הזה, ובשום על לב כי לולי השתדלותם זאת יכול היות כי הישוב היה מתרבה פי שנים או פי שלושה מכפי שהוא עתה... עת אשים כל זה על ליבי בל אוכל לסלוח להם בשום אופן...[6].

ב.

לאור הדברים שהועלו כאן יש לומר שאת יחסו של הרב קוק לציונות בכלל, ולציונות הדתית בפרט, יש לגזור מתוך כלל תמונת עולמו המטאפיזית וההיסטורית. ואמנם, על פי תפישת עולמו אין מעמד לסיטואציות היסטוריות בודדות וחולפות, אלא לפי אותה המידה. ואלו אפשר להן להיסקר כחוליות בתהליך הגאולה הכללי[8].

העם היהודי שרוי בצרות וברדיפות. יהא בכך משום קיום מצות גמילות חסד כאשר יקום ארגון יהודי שיסייע לנזקקים בהעברתם למקום מבטחים ואפילו לאוגנדה... ולא כל שכן לארץ ישראל כאשר זו ניתנת להשגה ברישיון. אם כן, כשם שהקמת מוסדות צדקה וחסד הן בגדר מצוה, גם אם המניע להקמתם נובע מאילוצים חברתיים, ולאו דווקא ממניעים דתיים, הוא הדין גם ביחס למצוות ההשתתפות במפעלה של הציונות ויישוב ארץ ישראל. בשלב זה תתקיים מצוה זו מכות צו השעה, עד בוא עת הגאולה בידי שמים, כאשר זו תתקיים במלוא היקפה האידיאלי.

      הלוך רוח זה הוא שאפיין את חזון הציונות הדתית מבית מדרשו של הרב ריינס, חזון זה התפתח עם השנים לכלל תנועה יוצרת ובונה. זו התמקדה בעיצוב חיי העולם הזה ברוחם של רעיונות מודרניים חברתיים והומאניים, שהתממשו והתקדשו במסגרות דתיות של שומרי תורה ומצוות[10].

      ואולם שאלת "הקולטורה" חזרה ועלתה שוב ושוב, ועמדת הרבנים הלכה ונחלשה בשל מיעוט הצירים הדתיים. הרב ריינס הועמד, אפוא, בפני הברירה או לפרוש מן התנועה הציונית או להסכים להצעת פשרה שעל פיה מכיר הקונגרס בקיומם הלגיטימי של שני זרמים בחינוך הציוני. על פי הצעה זו תעסוק כל מפלגה בחינוך בניה שלה על פי רוחה.

      כבר אמרנו שהרב ריינס ניחן בסגולת ההכרה במציאות. לא נותר לו על כן אלא לוותר במעט על העיקרון שלציונות אין עסק עם הדת, ולקבל את ההצעה שהיתה למעשה גם אבן הפינה ליסוד החינוך של המזרחי. את שיקוליו שקדמו להכרעתו זו הוא הביע בדברים הבאים:

לא אכחד כי היו עתים שנתעורר בקרבי הרעיון מריחוק, היינו יציאה מההסתדרות, ובייחוד בעת הכנסיה האחרונה בשנת תרע"א שאז הוחלט להכניס את הקולטורה בתנועה הזאת. שנים רבות נלחמתי בזה לבלי להכניסה, נלחמתי וגם יכולתי. ואולם בפעם ההיא שע"פ רוב דעות הוחלט להכניסה... ואז ראיתי כי היציאה לא לבד שלא תביא שום תועלת דתית כי עוד תביא נזק דתיי... ויש תקווה שיעלה עוד ביד המזרחי לתקן כמה דברים... כי הריחוק עלול יותר לקלקל מלתקן...

[2] י"י ריינס, "שערי אורה ושמחה", וילנא תרנ"ט, עמ' יב-יג.

[4] הנ"ל, "ספר הערכים", ניו יורק תרפ"ו, עמ' 75.

[6]נערער כאן גם על יחסי הציונות הדתית והרב קוק כדרך שהם התבטאו בפועל, הלכה למעשה, (1) ועידת המזרחי החליטה (אייר תרע"ט) לקבל את עמדת הרב ניסנבוים המתיר בחירת נשים, בניגוד לדעת הרב קוק (עי' מאמרי הראי"ה, ירושלים תש"ם, כרך א, עמ' 194-189). על ההחלטה הזאת כתב הרב קוק "שהיא נגד דת משה ויהודית". על דברי הרב קוק הגיב ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן) שהיה מראשי המזרחי בארץ ישראל וממייסדי עיתון "הצופה" לאמור: "הנכון הדבר לבלתי התחשב עם רבני המזרחי היושבים בתוך עמם? עם הרבנים המעטים שיש לנו בארץ ישראל, המחוברים אל התורה והחיים כאחד? הנכון הדבר... לדחוף הצידה את המזרחי, את ההסתדרות היחידה העומדת על בסיס דתי ולאומי כאחד, ולהימסר לידי חבר בטלנים מסוגו של מנדל פרוש וחבריו...? אנו 'המזרחיים' לא נתחשב מעתה בעניינים ציבוריים כלליים עם רבנים כאלה שאינם עומדים בגלוי על בסיס דתי לאומי...".

   ועל יחסם של חלוצי העלייה השנייה אל הרב קוק ראה יוסי אבנרי, הראי"ה קוק ואנשי העלייה השנייה, בתוך: "בשבילי התחייה", מחקרים בציונות הדתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ג, עמ' 59 ואילך.

   (2) בתשובה לאיכרים דתיים התיר הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל את החליבה בשבת בין השאר גם משום "יישוב ארץ ישראל". הרב קוק יצא בתקיפות נגד הרבנים המתירים, ועמד על כך שאין להתיר את החליבה אלא על ידי נוכרי. "ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא יימצאו בתוכו גם נוכרים..." (וזו היתה דעתו גם בעניין השמיטה). להיתר של הרב עוזיאל הצטרף גם הרב וינברג משווייץ: "משום פיקוח פרנסה למשפחות עבריות שאין להם מקום אחר לפרנסה". חברי הקיבוץ רודגס (1933) פנו לרב קוק וביקשו היתר לחליבה בשבת "כי על משק החלב אין האיכר יכול לוותר..." ועוד שהחליבה על ידי גויים נתקלת בקשיים משום שהרבה מקומות אין גויים, וכן משום חשש של מחלות וריגול לשם התנפלות או גניבה ושל מעשי חבלה. וזאת בנוסף לעיקרון של עבודה עברית. בשל כל אלה נהגו גם המדקדקים במצוות שבין האיכרים לחלוב בעצמם בשבת. בתשובתו כותב הרב קוק "שלא יקנו אף פרה אם לפני כן אין עומד לרשותם נכרי שיחלוב (פרה זו) בשבת...". על הפסק הזה הגיב הרב גדליה אונא לאמור: "שההתנהגות של הרבנים בעלי הסמכות לפסוק בארץ ישראל - כולל הרב קוק שאותו אני מעריץ מאד - אינה הולמת את דרישות הזמן... אני חושב שהרב קוק אינו מבין לגמרי את הרצינות של העניין על אף למדנותו... ושאינו מסוגל להתמודד לגמרי עם המצב"... ועל כל הפרשה הזאת עיין בהרחבה ח"י פלס, בעיות החליבה בשבת בהתיישבות הדתית בארץ ישראל, בתוך: "ברקאי", יו"ל על ידי התנועה העולמית של המזרחי, כרך ב, סתו תשמ"ה.

[8] עיין לעיל הערה 5, ושם עמ' 40.

[10] ראה א' לוז, "מקבילים נפגשים", עם עובד, תשמ"ה, עמ' 319.

[11] ראה "שני המאורות", לעיל הערה 5, עמ' 19.