ירושלים אורו של עולם: יום ירושלים תשע"ח

בשבת מברכין פרשת בחוקותי כ"ז באייר תשע"ח (12 במאי 2018) שבת שלום ירושלים התפללנו תפילה חגיגית מרכזית במעמד כבוד הרב הראשי לירושלים וראש העיר ירושלים בבית הכנסת הגדול, בבתי הכנסת בישראל ובקהילות היהודיות בכל רחבי תבל.

לקראת יום ירושלים תשע"ח הבא עלינו לטובה ביום ראשון כ"ח באייר תשע"ח 13.5.2018 נציין בעז"ה את השנה ה-51 לאיחודה של ירושלים בשיר ושבחה הלל וזמרה ונעלה את ירושלים בסקירה השנתית על המתהווה, מתרחש ומתחדש וגם בתמונות ובסיפורים של הימים ההם בזמן הזה.

בברכת

שאלו שלום ירושלים

אליעזר שפר

יום_ירושלים_תשעח.pdf

תפילת מנחה ראשונה ליד אבן השתייה

עמדנו על רחבת הר-הבית מתכוננים, משתאים ומתפעמים מהמראות הנפלאים ומגודל היום. זה עתה עלינו מרחבת הכותל המערבי, שם בכינו על חברינו שנפלו בקרב ושרנו שירי הלל והודיה. על פי פקודה נערכנו לטיהור הר-הבית והמסגדים, משרידי הליגיונרים הירדנים שהסתתרו במקום.

כאשר שהינו בתוך מסגד עומר, מקום המקדש, הגיעה שעת תפילת מנחה. קיבצנו מניין של לוחמים ליד אבן השתייה והתחלנו באמירת 'אשרי', בעוד אנו מתכוננים לתפילת הלחש, עלתה לפתע השאלה: לאן מכוונים את הפנים כאשר מתפללים בתוך מקום המקדש ואולי במקום שהיה קודש הקודשים?

בלי לדעת את התשובה, פנינו לעבר הכותל המערבי ובחזרת הש“ץ התפללתי בקול רם: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת'. 

אחרי המלחמה נסעתי לטבריה, לראות את הורי, וסיפרתי להם על מלחמת ירושלים ואירוע הר-הבית. אמר לי אבי ז"ל: 'אשרך בני שזכית לשאול שאלה כזו. אבות אבותי עלו לארץ ישראל נכספים להתפלל כבני חורין ליד הכותל המערבי ואלפיים שנה לא זכינו שתישאל השאלה, לאן מכוונים את הפנים כאשר מתפללים מתוך מקום המקדש'.  לימים, הצגתי את השאלה בפני הרב שלמה גורן שליט“א, הרב הראשי לצה"ל, והוא השיב לי כי העומד במקום המקדש אכן יכוון את פניו לעבר הכותל המערבי.

פורסם בספר "עלי לך מבשרת" של עופרה גרוסמן

תפילת ערבית ראשונה ליד הכותל

כאשר ירד הערב על כ"ח באייר תשכ"ז, היום הראשון לשחרור ירושלים, עלתה הפלוגה שלנו לשמירה על הר הבית. נשארתי עם שמואל ריבלין לתפילת ערבית ולספירת העומר, ולאחר שהדלקנו נרות לעילוי נשמתם של החברים שנפלו בקרב, עלינו ללינת לילה על ההר.

מצאנו את הלוחמים העייפים נערכים ללינה ואחדים מהם אף הרהור בקול רם אם זו לא השעה 'לפרק', כלשונם, את המסגד. רק לאחר חצות הצלחתי להירדם ליד חומת הר הבית, סמוך לשער החמים. לפתע שמעתי קול המעיר אותי ואומר: 'קום לוחם עברי כבר מאיר השחר'. התעוררתי וראיתי אדם לבוש בגדים אזרחיים, חבוש מגבעת ועטוף בטלית, גוחן מעלי. לא הכרתי ושאלתיו לשמו ולפשר הימצאו במקום.

הוא לא השיב ואחז בידי בחוזקה.

יצאתי משק השינה ועמדתי לידו, משקיף אל עבר הר הזיתים. האיש המשיך בתפילתו בדבקות.

עם הנץ החמה לחץ את ידי בידו וביקש שאתפלל עמו יחד בקול רם: 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו', והירפה מידי.

לימים נודע לי כי היה זה המשורר אורי צבי גרינברג, וכאשר פגשתי בו בטקס שנערך לכבודו בכנסת, הצגתי את עצמי והזכרתי לו את האירוע המשותף שלנו בהר הבית. חיבק אותי בהתרגשות ושאל, האם התפילה שגורה בפי. השבתי שאמנם כן, ואז ביקש לדעת, אם היה משהו שונה במלות אותה התפילה שהתפללנו על ההר, ירדתי לסוף דעתו ואמרתי, שאמנם גם אנו מתפללים בנוסח חסידי קרלין, והמלה 'יחד' בפסוק 'ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו', שאיננה מופיעה ברוב סידורי התפילה, אכן נמצאת בסידור התפיל של חסידי קרלין.

ענה אורי צבי ואמר: 'אם כך, אתה מבין למה העירותי אותך משנתך המתוקה – כדי ששנינו נאמר "יחד". 

הנץ החמה עם אורי צבי גרינברג: 'קום לוחם עברי'
כאשר ירד הערב על כ"ח באייר תשכ"ז, היום הראשון לשחרור ירושלים, עלתה הפלוגה שלנו לשמירה על הר הבית. נשארתי עם שמואל ריבלין לתפילת ערבית ולספירת העומר, ולאחר שהדלקנו נרות לעילוי נשמתם של החברים שנפלו בקרב, עלינו ללינת לילה על ההר.
מצאנו את הלוחמים העייפים נערכים ללינה ואחדים מהם אף הרהור בקול רם אם זו לא השעה 'לפרק', כלשונם, את המסגד. רק לאחר חצות הצלחתי להירדם ליד חומת הר הבית, סמוך לשער החמים. לפתע שמעתי קול המעיר אותי ואומר: 'קום לוחם עברי כבר מאיר השחר'. התעוררתי וראיתי אדם לבוש בגדים אזרחיים, חבוש מגבעת ועטוף בטלית, גוחן מעלי. לא הכרתי ושאלתיו לשמו ולפשר הימצאו במקום.
הוא לא השיב ואחז בידי בחוזקה.
יצאתי משק השינה ועמדתי לידו, משקיף אל עבר הר הזיתים. האיש המשיך בתפילתו בדבקות.
עם הנץ החמה לחץ את ידי בידו וביקש שאתפלל עמו יחד בקול רם: 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו', והירפה מידי.
לימים נודע לי כי היה זה המשורר אורי צבי גרינברג, וכאשר פגשתי בו בטקס שנערך לכבודו כנסת, הצגתי את עצמי והזכרת לו את האירוע המשותף שלנו בהר הבית. חיבק אותי בהתרגשות ושאל, האם התפילה שגורה בפי. השבתי שאמנם כן, ואז ביקש לדעת, אם היה משהו שונה במלות אותה התפילה שהתפללנו על ההר, ירדתי לסוף דעתו ואמרתי, שאמנם גם אנו מתפללים בנוסח חסידי קרלין, והמלה 'יחד' בפסוק 'ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו', שאיננה מופיעה ברוב סידורי התפילה, אכן נמצאת בסידור התפיל של חסידי קרלין.
ענה אורי צבי ואמר: 'אם כך, אתה מבין למה העירותי אותך משנתך המתוקה – כדי ששנינו נאמר "יחד".

(מתוך הספר סיפורי הזמן והמקום, עמודים 14-15)

עם שומר הניקיון של רחבת הכותל המערבי ותפילת שחרית ראשונה

עם שקיעת החמה ורדת הערב על יום רביעי כ"ח באייר תשכ"ז – יום שחרורה של ירושלים והכותל המערבי התפזרו האורחים הנרגשים לבתיהם ולאחר תפילת ערבית ראשונה של אור ליום חמישי כ"ט באייר, עלו הצנחנים ללינת לילה אל הר הבית ועם שחר השכמנו לתפילת שחרית ראשונה ליד הכותל המערבי.

הרחבה הקטנה של הכותל בימים ההם היתה ריקה מאדם ולפתע יצא מביתו ברחבת הכותל איש דת מוסלמי עם מטאטא זרדים בידו והחל לטאטא את רחבת הכותל.

 הבחנתי שהוא עיוור בשתי עיניו ושאלנו אותו לשלומו ולפשר מעשיו. הוא השיב לנו שהוא ממונה מטעם הוואקף (ההקדש המוסלמי) על הניקיון והאחזקה של המקום ובמענה לשאלה של אחד מאיתנו, שדיבר ערבית רהוטה, האם הוא יודע שהיתה מלחמה והכותל מצוי כעת בידיים ישראליות. הוא השיב שהוא איננו עוסק בפוליטיקה. תוך כדי שיחה עמו, יצאו בני משפחתו מביתם והצטרפו לצילום שצילם אותנו חברנו שמעון לבקוביץ ורק לאחרונה לאחר 46 שנים קיבלתי ממנו את התמונה הזו ותמונות נוספות שלא ידעתי על קיומן.

הריקוד בכותל - פורסם בספר "לא בחיל ולא בכח", מאת סא"ל הרב יצחק מאיר ז"ל

בסימה שאפיק - נסיכת החיילים

הקרבות פסקו והחלו מראות המלחמה. בסמטאותיה העקלקלות של ירושלים העתיקה, נראו נזירים עטויי גלימות, נושאים ברביעיות אלונקות - גוויותיהם של חיילים ירדנים, כנראה, שנפצעו בקרב והסתתרו בכנסיות ובמנזרים.

‏ישישים, נשים וטף התהלכו בקבוצות, נושאים בידיהם מטפחות לבנות קשורות למקלות. ילדים סקרנים התגודדו ליד פתחי בתים, מתבוננים בתימהון בחיילים הישראלים.

‏מטנקים חרוכים עדיין עלה עשן קל. מכוניות אזרחיות מוטלות היו מנופצות בצדי הדרכים. קבוצה של חיילי צה"ל עסקה באיסוף אבנים להקים מהן מצבת-זיכרון זמנית לחבריהם שנפלו בקרבי והפעמונים הגדולים בכנסיות הרבות דממו. ליד הכותל המערבי עמדו לוחמים עטורי טלית ותפילין והתפללו בדבקות. אחרים רשמו משאלות על פתקים שקופלו והוכנסו לרווחים שבין אבני הכותל. על הר הבית סובבו זקיפים ישראלים ושמרו על הכניסות למסגד עומר.

‏מראות חלומיים, כמו מנותקים מזמן וממציאות.

‏שלווה היתה פרושה על ירושלים, ורק לעתים הופרעה הדממה ביריותיהם של צלפים.

‏עוד אנו שרויים בחוויה זו, התקבלה פקודת תזוזה מהר הבית. חטיבת הצנחנים משחררי ירושלים התנערה. מפינות ההר ומהכוכים הסמוכים החלו הלוחמים להתארגן לעזיבת ההר ולמסירתו לחיל המשמר מיחידה אחרת. לאחר ימים אחדים הגענו ליריחו, ומשם חזרנו ועלינו לירושלים.

‏בדרך מצאנו את בסימה שאפיק.

‏השמש קפחה בעוז, שיירות צבאיות נעו לאטן. במעלה ההר, מערבית להרי יהודה, ולצד הדרך השתרכו הפליטים צמאי מים, גברים ונשים

‏ילדים וטף, בידי ראש הקבוצה מקל ובראשו מטפחת לבנה - דגל הכניעה. על ראשי הנשים ערמות של שמיכות צבעוניות, בידי הנערים פרימוסים וקנקני מים, והנערות מחזיקות בפעוטות שאינם מסוגלים ללכת בכוחות עצמם.

‏כל אימת שעברה מכונית על-ידם, הפנו לרגע מבטים, כתמהים על שאין מזיקים להם, והמשיכו ללכת, במישורים שבין העליות המתפתלות מצאו צל עץ או טנק שרוף וישבו לנוח.

‏התבוננתי בפליטים הללו וחמלתי עליהם, ראיתי את מבטם הנבוך כשהבחינו בתמונתו הצבעונית של מלכם חוסיין מקשטת את המכוניות של הצבא היהודי, ודגלה של ממלכתו מתנוסס על מכוניות ירדניות שנלקחו שלל. שיערתי בבירור איך היו מתייחסים לשיירות פליטים שלנו, אך לא יכולתי לראות את ילדיהם מוכי השרב חוזרים לבתיהם בירושלים, לאחר שברחו ממנה ליריחו בעת הקרב, והנה, משבאו ליריחו כבר היתה כבושה בידי צה"ל.

‏חיילים בעלי לב השליכו להם קופסאות שימורים וסוכריות. בתחילה חששו שזורקים עליהם מוקשים ונרתעו, אך הילדים הקטנים התנפלו על המזון ולעסו אותו בתיאבון רב.

‏כל הפליטים הלכו בקבוצות, חוץ מבסימה שאפיק.

‏בסימה פסעה לה לבדה בהליכה אצילית, כשבידה קנקן ריק ממים. היא אותתה לנו לעצור, ובלי לחכות להזמנה עלתה למכונית, התבוננה סביבה, התיישבה ואמרה מלה אחת: 'מויה' (מים). החיילים התחרו ביניהם מי יקדים להגיש לה מים, בסימה חייכה וביקשה ספל, מזגה מעט מים, לגמה כמה לגימות ואמרה: 'כתר חיראק' (תודה רבה). החיילים, למודי קרב וקשוחים, שינו לפתע התנהגותם, הרגישו צורך להסתרק, לסדר את החגור והציפו את בסימה בממתקים ובעוגיות שהגיעו אליהם מהדודות הטובות בעיר, ודוברי הערבית שבהם פיתחו שיחה עם בסימה.

‏'אני בת עשר ולומדת בכיתה ד' בבית-הספר הממשלתי בא-טור', סיפרה. 'אבי איברהים שאפיק הוא סתת אבנים, בעל מקצוע מעולה שיודע לסתת אבנים בצורות שונות, ובעיטורים יפים. בעת שפרצו הקרבות בירושלים שהיתי בביתו של דודי, אשר אסף את משפחתו ואותי בתוכם, ארז כלי מיטה, מעט אוכל ומים והתחלנו יורדים דרך ההרים ‏ליריחו. יצאנו מהבית בחצות הלילה וכשהגענו ליריחו כבר זרחה השמש.

‏'יריחו היתה ריקה מאדם. בצד הכביש היו מוטלות גוויות של חיילים ירדנים, ודגל ישראל התנופף על בניין המשטרה. ישבנו בצדי הדרך ודודי פרץ בבכי בקול רם. אשתו והילדים בכו גם הם. רק אני לא בכיתי. לידינו עברו חיילים יהודים, אחד מהם שוחח עם דודי בערבית והרשה לו לרדת לכיוון גשר חוסיין.

‏'כשהגענו לגשר, ראיתי שהוא הרוס ואנשים רבים, ביניהם שכנים שלנו מירושלים, יורדים בגשר ההרוס, חוצים את הירדן על קרשים ועל חביות ועולים בצר הירדני. דודי עם אשתו וילדיו ירדו גם הם בגשר ההרוס. כשהגיע תורי לחצות את הירדן, פניתי להם עורף ורצתי בכל כוחותי חזרה.

‏'דודי החל לצעוק ולבכות, ואני צעקתי לדודי שאני חוזרת לירושלים להורי ולאחי. מאות האנשים שעמדו בצד השני קראו לי, אבל אני המשכתי לרוץ והגעתי ליריחו, משם יצאתי עם משפחות שחזרו לירושלים'.

דוברי הערבית תרגמו את דבריה של בסימה, וכל החיילים ישבו כמהופנטים. רגליה היחפות ושמלתה המרופטת לא העיבו על אצילות חזותה: פנים יפות, תנועות חן של ילדה-אשה ועיניים שחורות, גדולות מאור ולוהטות, שהביטו בערנות. כולה שובה את העין ואת הלב. החיילים המוקסמים העתירו עליה שפע של ממתקים, אך בסימה כמעט שלא טעמה מהם, כל מה שנתנו לה הכניסה לתוך הקנקן הריק שבידה, תוך כדי אמירה: 'משען אחוי, משען אוחתי' (עבור אחי, עבור אחותי). כשנתנו לה חפיסת סיגריות, צחקה בקול, הסתירה אותה בכיס שמלתה ואמרה: 'משען אבוי' (עבור אבי).

‏כשהגענו לירושלים, קיבלנו רשות ללוות את בסימה לבית הוריה. כל החיילים ביקשו להיות בין המלווים, ורק לאחר שהוטלה מטבע נבחרו שניים ואני אחד מהם. בסימה פסעה לפנינו בהליכה גאיונית. מחלונות הבתים הציצו עיניים משתאות. הגענו לביתה, הקשנו בדלת הנעולה, אך מבפנים לא נשמעה תשובה. לאחר כמה דקות של המתנה מתוחה, צעקה בסימה לאביה שיפתח את הדלת. הדלת נפתחה מעט ואמה של בסימה הסתכלה בפחד בבתה ובשני החיילים המלווים אותה. הילדה  החליפה עם אמה מלים מספר, והאם פתחה את כל הדלת, והזמינה אותנו להיכנס לביתה. בסימה ואמה נעלמו ואנו ישבנו בחדר, ממתינים במתיחות.

‏לפתע - מהגג, מהמרתף ומדלתות סמויות - החלו לצוץ בני משפחה של בסימה. בתחילה הופיע אביה, בחיוך נכנע על שפתיו. בירך אותנו לשלום בעברית ואחר כך הופיעו אחיה המבוגרים, נשותיהם, ילדיהם והחדר התמלא אדם. בסימה ניגשה לכל אחר מהם ובירכה איתם ללא כל סימני התרגשות, כאילו חזרה מטיול בית-ספר. בתחילה התייחסו אלינו בחשדנות, הסתכלו בלי הרף במדים ובכלי הנשק שבידינו, אך תוך זמן קצר כבר קלחה השיחה.

‏איברהים שאפיק סיפר לני על עבודתו בעבר כסתת מצבות לקברים, בהר הזיתים, והרבה להתעניין בשלומם של יהודים מהעיר העתיקה, תוך כדי הזכרת שמות.

‏בסימה עצמה נעלמה ולאחר כמה דקות חזרה מסורקת, לבושה שמלה צבעונית ונעולה נעליים מבריקות. כשכיבדה אותנו אמה בכוס תה, נחפזה למטבח והביאה תחתיות, שלא נחזיק את הכוסות בידיים. כל צעקה מפי הילדים זכתה לתגובה החלטית של בסימה, ואף אביה איברהים שאפיק תלה בה מבטים שואלים על כל משפט שהוציא מפיו.

‏שוחחנו ארוכות עם בני המשפחה, וכשנפרדנו ביקשה בסימה רשות ‏מאביה ללוות אותנו עם אחיה הצעיר. בסימה לקחה עמה מים קרים בכד וקנקן קפה והביאה איתי לחיילים שחנו בסביבה.

‏ביומיים ששהינו במקום היתה בסימה הנסיכה של היחידה. כל היום ‏היתה מביאה לנו מים קרים, מביאה חיילים לבאר שיתרחצו, ומגנה ‏עלינו בפני הילדים הרבים שהתאספו סביבנו וביקשו סיגריות יאוכל. ביומיים אלה למדה בסימה מספר מלים עבריות והרבתה לומר 'תודה ‏רבה' ו'בבקשה'. אחר כך באו ההכנות לעזיבת המקום. בסימה עמדה ‏לידינו כמיותמת, עזרה לחיילים לארוז חפציהם והרבתה להביא מים.

‏כשהחלו המכוניות לזוז, עמדה בסימה על סלע, בידיה מטפחת צבעונית, מנופפת לשלום. על פניה ראיתי, בפעם הראשונה, סימני התרגשות, ובעיניה דוק של דמעות.

‏כך אזכור את בסימה: ילדה-אשה אצילה ויפה להפליא - נסיכה.

אחרית דבר:

‏נהגתי לבקר מדי פעם את בסימה ואת הוריה. כך למדתי, שכאשר בגרה נישאה למהנדס ערבי מכווית והיגרה לשם.

‏כאשר פגשתי את אחיה איברהים, שהוא פועל בניין ועובד בעיר העתיקה. שאלתיו לשלומה של בסימה, סיפר לי כי בסימה ומשפחתה עומדים לחזור, משום שהיא מתגעגעת לירושלים.

(מתוך הספר "נכתב בקרב - ספר מלחמת ששת הימים", עמודים 247-250)

מכתב לאורה דן - קיבוץ עינת

אורה דן שלום,

בע"ה רעננה 20.6.67

ברשותה של אתי (רעייתי) קראתי את מכתבך שגרם לי עונג מיוחד. לצערי לא היכרתיך אישית וראיתיך רק ראיה חטופה, אך ממכתבך מצטיירים לי רגשותיך בבעיות הכלל, ומשום כך גם חשתי צורך לכתוב לך. אינני רוצה במכתבי זה לחזק את דבריך על האבק שהצטבר על המוסכמות. הן משום שנושא זה אני מבקש להשאיר לשיחה בע"פ, והן משום שבכ"ז על מוסכמות אלה גדל דור גדול של בני ההתיישבות העובדת, המהווים את רוב המניין והבניין של הפיקוד בצה"ל בכלל ובחטיבה בה אני משרת, בפרט. זכיתי, ואני משרת בחטיבת הצנחנים משחררי ירושלים. היתה בכך לפי אמונתי יד ה' שהשתתפתי במלחמה על שיחרור ירושלים השלימה. אני רואה בכך יד ה', משום שמהיום שעמדתן על דעתי ובעיקר מעת שהתגייסתי לצבא לפני כ- 13 שנה, פיעם בי בלי הרף הרצון להשתתף במלחמה שחרור ירושלים. לכאורה, היתה בכך סתירה להשקפתי החברתית והפוליטית. על הצורך בהידברות עם הערבים כדי ליצור בסיס כשלום. אך המאוויים הגדולים שלי להילחם על שיחרור ירושלים היו מעל ומעבר למחשבות פוליטיות.

במקום חרדה טבעית ופחד מפני המוות הצפוי, ירדה עלי נהרה גדולה. ‏פיעמה אותי שמחה, הנה אני עומד להילחם ואף אולי למות למען ירושלים. התדעי מהי המשמעות של ירושלים עבור אדם מאמין המתפלל שלוש פעמים ביום (בתפילת שמונה- עשרה) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת"? ואמנם, כפי שאַת כותבת, הכותל המערבי לא היה מעולם עבורי אתר ארכיאולוגי ואף לא "מקום קדוש" כהגדרתו הפורמלית. בחינוכי, בתפילתי ובכיסופים שלי מהווה ירושלים השלימה חלק אורגאני ממהותי האישית ומחיי. תביני, אורה, שעל רקע תחושות אלה הלכתי להילחם על שיחרור ירושלים והרגשתי כאילו הוטלה עלי זכות גדולה של שליחות אלוקית והיסטורית-יהודית. מפאת המתיחות הגדולה וסערת המלחמה, לא היתה לי בתחילה שהות להתבונן בחוויותיהם וברגשותיהם של החיילים האחרים. אבל באווירה היתה תלויה הרגשה של שעות גדולות וקדושות; כששאלתי חבר-חייל, בן קיבוץ שער העמקים, במוזיאון רוקפלר, לפני כיבוש הר הבית : "מה אתה אומר?" ענה לי בפסוק מהתנ"ך : "שמחתי באומרים כי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". הבחור חייך כשציטט פסוק זה. אולי משום שאין זה "נאה" שחבר "השומר הצעיר" ידבר כך. אך ראיתי את עיניו וידעתי שכך הוא מרגיש. כשפרצנו לעיר העתיקה ועליתי להר הבית, וכשירדתי אחר כך לכותל המערבי - התבוננתי בחיילים ובמפקדים; ראיתי את דמעותיהם ואת תפילותיהם ללא מלים, וידעתי שגם הם חשים כמוני: זיקה ‏עמוקה להר-הבית שבו עמד בית המקדש ואהבה לכותל, שדורות בכו על אבניו. הבנתי שלא רק חברי הדתיים ואנוכי חשים גדולה וקדושה, אלא גם חם חשים זאת ובלא פחות עוצמה ועמקות. לי היה קל יותר להגדיר את רגשותי משום שבחגור שלי חיו מונחים התפילין שלי (אולי כמותם לבש גם שלמה המלך בונה בית המקדש) ובכיסי החזקתי ספר תהילים שכתב דוד המלך - מלך ירושלים.

‏כשבכיתי על יד הכותל "בכו" עמי אבי, סבי ואב סבי, כולם ילידי ארץ ישראל אשר היו זקוקים לרשותו של עבדאללה כדי להתפלל שם. וכשליטפתי את אבני הכות‏ל חשתי חום של לבבות יהודים שחיממו את הכותל לנצח והחום לא ימוש ממנו לעולם.

‏ראיתי את חברי הנטולים כביכול תחושה של קדושה, המתחנכים בקיבוציהם על יחסי זלזול לערכי דת ומסורת והנה הם כמוני נפעמים ומרוממים. אז הבנתי שוב, את אשר שיערתי קודם, שיש בנו, בעם היהודי כולו - חילוניים כדתיים, מהות יהודית עמוקה שאינה נמחקת על ידי חינוך ואינה מיטשטשת על ידי רעיונות וערכים זרים. בבוקר שלמחרת הקרב התפללתי תפילת שחרית על הר הבית ובזרוח השמש על ירושלים המשוחררת כיוונתי לבי לפסוק "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו".
אבקש סליחתך, אורה, אם הפלגתי בדברי. אך כשמדובר ב"מלחמת ששת הימים" ובשיחרור ירושלים בפרט, הרי הכל נראה לי כשירה וכמזמור.

בברכה
אליעזר שפר

נ.ב. הגשנו בקשה לגור בעיר העתיקה בירושלים. אם נזכה לגור שם – ודאי תבואי לבקרנו.

(פורסם בספר "שיח לוחמים", עמודים 246-247)

לפני ולקראת יום ירושלים הראשון: התנגדות הממשלה לעצרת המרכזית

"לאחר החלטת הרבנות הראשית לקבוע את כ"ח באייר כיום הודיה, החלו ראשי המשמרת הצעירה של המפד"ל, זבולון המר, אליעזר שפר ודניאל ורמוס, בארגון שורה של אירועים וסיורים באתרי הקרבות בירושלים, ובתכון עצרת מרכזית ליד הכותל המערבי...".

להרחבה, ראו קישור לויקיפדיה

נחל מוריה - התיישבות בתוככי העיר העתיקה ירושלים: יום ירושלים הראשון - כ"ח באייר תשכ"ח 1968

ביום בו השתחררתי משירות מילואים פעיל בחטיבה 55 של הצנחנים משחררי ירושלים, בפיקודו של מוטה גור ז"ל, התחלתי במסע מאלף ומרתק לתוככי ירושלים וגמלה בלבי ההחלטה להתיישב עם משפחתי בעיר העתיקה.

ובעודני עסוק בהסדרת הרישום שלנו להגרלה של המועמדים שנרשמו למגורים במקום, פנה אלי ידידי שלום שפירא, שעמד בראש המרכז לקואופרציה של הסתדרות הפועל המזרחי, והציע לי להצטרף אליו לפעילות וליוזמות של המרכז בארגון, בגיבוש ובקידום ההתיישבות של גרעיני הנח"ל התעשייתי שהיו מורכבים ברובם מבוגרי הישיבה הטכנולוגית "מרום ציון" בירושלים.

נעתרתי מיד להצעתו ובעזרתו האדיבה של הד"ר ש.ז. כהנא – מנכ"ל משרד הדתות - שהקים את מבני הציבור בהר הציון ושיכן במקום את גרעיני הנח"ל התעשייתי, העמיד לרשותי מקום מגורים זמני מעל קבר דוד בהר ציון והתוועדתי מקרוב לחבורה הנפלאה של הנחלאים שהתגוררו במקום.

בעצה אחת עם החבורה הזו בכלל ובמיוחד עם יצחק (מנדי) מנדלסון ובעזרתו החשובה של נח מוזס מבעלי עיתון "ידיעות אחרונות", שהיו מסור בלב ובנפש לירושלים, הוקם הדפוס הראשון של חברי הגרעין. בו זמנית, התחלנו בהיערכות ובהתארגנות לקראת המעבר לתוככי העיר העתיקה ירושלים ולשם כך העמידו לרשות הגרעין את המבנה המשופץ בכיכר בתי מחסה והמשכנו בסיורים ובביקורים שלנו במקום שירותם בצבא של גרעיני הנח"ל התעשייתי ואצל חבריהם בקורס קצינים.

בתוככי ירושלים הללויה: יום ירושלים הראשון תשכ"ח - 1968

את המעבר מהר ציון לתוככי העיר העתיקה ירושלים, קבענו ליום כ"ח באייר תשכ"ח 1968, שנקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כ"יום ירושלים" לדורות, לתפילה ולהודיה.

לאחר הטקס המרשים בהר ציון, יצאנו בתהלוכה, בשירה ובזמרה עם ספרי תורה למעון החדש של נח"ל מוריה בעיר העתיקה ירושלים, שהפך למוקד נעורים תוסס, שמשך אליו מבקרים רבים שמהם צמחו גם שידוכים טובים ולאחר שממה של שנים רבות שוב נשמע קול ששון וקול שמחה בערי יהודה ובחוצות ירושלים.

בנין עדי עד

עם שחרורם מהצבא, נשארו חלק מחברי נח"ל מוריה להתגורר בעיר העתיקה, נישאו, הקימו משפחות לתפארת ומהווים עד היום חלק פעיל וחשוב בחיי התושבים בקהילה ובבתי הכנסת.

בשנה המ"ח לשחרורה ולאיחודה של ירושלים השלמה, אנו מעלים על נס את תרומתם רבת החשיבות של גרעיני הנח"ל התעשייתי לשיקומה ולחידושה של העיר העתיקה ירושלים, לתפארת מדינת ישראל.

(ראה פרסום בספר "חלוצים בין החומות" - סיפורה של התנחלות נח"ל מוריה בעיר העתיקה)

מתוך "עת-מול" גיליון 250, ניסן תשע"ז אפריל 2017

עת-מול-גיליון_250-ניסן_תשעז.pdf

חסד שבמלכות

"ביום שישי, ה' באייר תש"ח, הלכתי לטבול במקווה לקראת שבת. מלחמת השחרור היתה בעיצומה, ובני היישוב הישן בטבריה התחלקו בין אלה שהצטרפו לארגוני המחתרת והתגייסו למלחמה לבין אלה שלא ידעו איך להתייחס למלחמת השחרור העומדת בסתירה להשקפתם - 'לא תעלו בחומה'.

‏בעודני טובל במקווה, נכנס נער והודיע בקול רם כי זה עתה הכריז בן-גוריון על הקמת המדינה. כאשר שמע זאת סבו של הנער, ר' יואל ז"ל מזקני טבריה וממכובדיה, הגיב בקריאת צער – 'אוי!'

‏ביום שישי, י"ט באייר תש"ח, נכנס נער אחר והודיע כי זה עתה שמע שתושבי העיר העתיקה בירושלים הנצורה עומדים להיכנע ולנטוש את המקום, ועל כך הגיב ר' יואל: 'ברוך ה''.

צמד התגובות של ר' יואל הטרידו אותי מאוד וכילד לא ידעתי לפרשן. כאשר בגרתי, העזתי ושאלתיו לפשרן,

 מיד אחרי מלחמת ששת הימים נסעתי לטבריה, ובדרכי לבית הורי עברתי דרך המקווה והנה הולך לקראתי ר' יואל. כאשר ראה אותו לבוש מדי צה"ל, פתח ואמר: 'אני יודע מה אתה רוצה לשאול ואשיב לך לפני שאתה שואל. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הוא נושא שמטריד אותי שנים רבות, משום שהמדינה איננה מתיישבת עם השקפת העולם הרוחנית וההלכתית שלי. עכשיו. כאשר שחררתם את הכותל המערבי, הרגשתי שאני חייב לבחון מחדש את העניין כולו. בדקתי ומצאתי כי יום הקמת המדינה, ה' באייר, היה היום העשרים לספירת העומר. על-פי "הזוהר" הקודש זה "יסוד שבתפארת", ואילו כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, הפגימה בספירת העומר היא "חסד שבמלכות". לך בני ללמוד את "הזוהר" הקדוש כדי שתבין, כפי שאני הבנתי, כי טעיתי, והיום אני מבין המדינה היא חסד שבמלכות'.