לזכרו ולעילוי נשמתו של הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ז"ל

עם הרב בשדה הקרב

במלחמת לבנון הראשונה – מבצע שלום הגליל – של"ג 1982 שהיתי במפקדת פיקוד הצפון של צה"ל ושם פגשתי את הרב אהרן ליכטנשטיין – ראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות – שהמתין במקום כדי לצאת להר הלבנון ולפגוש את תלמידיו הלוחמים.
התבקשתי על ידי המפקד המקומי להתלוות לרב ליכטנשטיין במסע לתוך לבנון ואני מודה לקב"ה שזכיתי לשהות במחיצתו שלושה ימים ולילות ולהיות נוכח במפגשים המאלפים, המיוחדים והייחודיים שלו עם תלמידיו בעיצומה של המלחמה.
תוך כדי המסע, כתבתי לעצמי ראשי פרקים של ההתרשמויות מהמסע המאלף, תחת הכותרת:
• רב בשדה הקרב
• מוסריות בצל הטנקים
• על מותר ואסור במלחמה
• שבת כהלכתה בתנאי קרב
• "שהחיינו" בשם ובמלכות.
הסיפורים במלואם פורסמו בספר "סיפורי הזמן והמקום", בהוצאת מוסד ביאליק, עמודים 73-77.
ת.נ.צ.ב.ה

מלחמת של׳׳ג
רב בשדה הקרב
אליעזר שפר
מתחת לרשת ההסוואה של פלוגת השריון, בגזרה המזרחית בלבנון, ישבו תלמידי ישיבת ההסדר אלון שבות והאזינו בדריכות לדברי רבם, הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש הישיבה:
'להיות איש, לפי תפיסת היהדות, זה מצב שיש לו ממדים שונים. אחד מהם - קשור במה שבא לידי ביטוי בשדה הקרב - הגבורה', אמר הרב. 'כשדוד המלך מוסר, על ערש מותו, צוואה לשלמה בנו, הוא אומר בין היתר: “וחזקת והיית לאיש'“.
והרב המשיך:
כדי להיות איש, אדם צריך להיות חזק. ובמידה שהוא נעשה יותר חזק, הוא יותר איש. זהו דבר אחד שבא לידי ביטוי בשעת מלחמה, שניתן להפנים גם כתכונת אופי - תכונה חיובית בהחלט.
אחר כך צריכים כמובן לדעת כיצד והיכן להפעיל וליישם אותה.
אולם האנושיות שבאדם אינה מתבטאת רק בכך שהוא חזק
- אנחנו לא ספרטה!
במקום אחר חוזרת התורה אל אותו הביטוי: איש, כשמדובר באדם שאמור להיות גם מצביא במישור המדיני והצבאי וגם מנהיג במישור הרוחני. בפרשת 'פנחס' מבקש משה רבנו מהקב"ה שימנה מנהיג על הציבור. הוא אומר: ׳יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה'. ואותו איש, למשל, צריך אחר כך להיות אדם בעל כושר מנהיגות. הקב"ה חוזר על כך באומרו למשה רבנו: 'איש חזק, מסוגל להיות רועה ומנהיג בתנאי שרוח בו!
אבן עזרא אומר שם: 'וכל איש חי (הרי) יש בו רוח!' איש מוגדר בכך שהוא אנושי, במידה שרוח בו. ומהי אותה רוח? נאמר בישעיהו: 'ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עזה וגבורה רוח דעת ויראת ה''.
אדם מגיע למדרגת איש, במידה שהוא חזק באופיו ובמידה שיש בו רוח של גבורה, עשייה, עצה אבל גם דעת, תבונה ויראת ה'.
מצד אחד, איש - גבר, חזק, גיבור, איש מלחמה, ומצד שני עדינות ואצילות. כשרוצים להעמיד משהו נגד 'כוחי ועוצם ידי', מדברים על הומניזם - על הומניטריות - והכל מאותו ביטוי, אותה מלה - להיות איש, להיות אדם.
'לאיש', סיים הרב את נאומו, 'יש ערר מוסרי, ואם נרצה אוניברסלי, אבל גם ערך יהודי מאוד ספציפי'.

מוסריות בצל הטנקים
דבריו של ראש הישיבה נשמעים בדומייה. הדברים רלבנטיים ואקטואליים. ברקע נשמע רעש הטנקים וממרחקים - רעמו התותחים.
החבורה היושבת צברה מסלול קרבות אכזרי וטבילת אש קשה. מראות ההרוגים לנגד עיניהם וזעקות הפצועים מהרהרות באוזניהם. בשדות, ליד הטנקים ממש, חזרו הכפריות ללקט שיבולים וילדיהן קוטפים פרי בבוסתנים. תלמיד הישיבה, יהודה בן דור, פותח בקול הססני ואומר: ׳אני שואל את הרב לגבי מה שנראה לי כפער מסוים, בין ההלכה הצרופה לבין מה שקשור לבעיות מוסריות - כאילו הגישה ההלכתית הצרופה מאפשרת פריצת גדרות מוסריים, במיוחד בימי מלחמה. אני שואל את עצמי מה אני מציב לעצמי מבחינת גישה מוסרית, ציונית ואנושית מול בעיות כמו: אכילת פירות מבוסתנים של הערבים תושבי לבנון שאנו מגיעים אליהם במהלך הקרבות. הרגשתי שגם אכילת פירות שלהם, בזמן הקרב והמלחמה, יש בה פגיעה כלשהי במה שאנו אמורים לשמור ולעשות. נראה שההלכה הצרופה אמנם מתירה זאת כמצב של קרבות ובמצב של פיקוח נפש, אבל מה מבחינה מוסרית?'
אני מקשיב לשאלתו של יהודה בו דור וצופה בילדי הכפריים הקוטפים דובדבנים בבוסתנים הסמוכים ליחידת הטנקים. לא מכבר התנהלו כאן קרבות עזים, אבל הבעיות המוסריות המעסיקות את הלוחמים שלנו הן אנושיות, הלכתיות ומוסריות.
ראש הישיבה איננו מהסס לרגע. השאלה איננה מפתיעה אותו.
אני מתבונן בבחורים הללו ותמיהה בלבי: במה זכינו שיש לנו דור כזה? אשרי העם שאלה הם לוחמיו.

על מותר ואסור במלחמה
עונה ראש הישיבה: 'היחס בין ההתנהגות המוסרית לבין מה שמותר לאדם בהלכה, הוא נושא נרחב ומתפצל לתחומים שונים. יכולה להיות התנגשות מסוימת בין תפיסתנו את המוסר האנושי לבין דרישה הלכתית, או להיפך - יכולה גישת המוסר ההלכתי להיות מרחיקת לכת לעומת מה שאנו מתירים לעצמנו בדרך-כלל.
באשר לשאלה הספציפית, דעתי היא שלא נכון לחשוב שמה שאנו מוצאים מפורש בהלכה, ממצה כל מה שנדרש מאדם מבחינה מוסרית. בפירוש יש תחום של "קדש עצמך במותר לך“. זה כלול תחת צווים כלליים יותר, בבחינת “הישר והטוב“, “קדושים תהיו“ וכו' וכו'.
אבל יש להדגיש שהדברים האלה אינם בבחינת מידת חסידות, כי כל מי שרוצה להיות צדיק יקפיד על כך, ומי שרוצה להיות סתם בינוני יכול להתעלם. הרמב"ם בכמה מקומות מדגיש שהצווים הכלליים האלה מחייבים. מי שאינו עומד בדרישות של “קדושים תהיו“, הרמב"ם אינו קורא לו "בינוני", אלא "נב"“ – "נבל ברשות התורה"'.
מפליג ראש הישיבה וממשיך בציטוט מקורות ופוסקים, נעזר בספרי הלכה שעמו בתרמילו, מברר אם שאלת אכילת פירות היא בבחינת גזל או שיש כאן עניין של פיקוח נפש, מצטט ראשונים באשר לבניין מלחמה, מביא את המחלוקת בן הרשב"א לראב“ד, מתייחס לשאלה של מלחמה כקונה.
וכך מסיים: 'במישור הפרט יכול להיות שכל התמונה שונה, שאותו עץ פרי שאתה מזכיר, לא שייך לאומה בכללותה, אלא שייך באופן ספציפי לאדם ספציפי, והשאלה אם אתה, יהודה בן דור, כאדם פרטי, מותר לך לקחת.
כאן יש בעיה נוספת, בקניין שנקרא כיבוש. הקניין תופס כאשר בדעתו של אדם לקנות. וכאן הרי הצהירו המדינאים בפירוש, השכם והערב, שאנחנו נפנה את לבנון ולא רוצים סנטימטר אחד של שטחה. כלומר, בפירוש לא רוצים לקנות, אלא להחזיק את השטח בינתיים. אם כן, יש במקרה דנן ספק רציני וממילא אסור לקטוף ולאכול מפירותיהם....'
'אינני מוטרד מפער מסוים בין הלכה למוסר' - ממשיך הרב ליכטנשטיין - 'בפירוש יש מקום לפער כזה, כדי שאדם יעשה דברים גם מכוחות עצמו, אבל בנוגע למקרה שהעלית, אינני רואה שהפער קיים'.

שבת כהלכתה בתנאי קרב
שלושה ימים, משחר עד לילה, נדדנו עם ראש הישיבה בדרכי עפר ותחת מעטה של אבק, בשיירות של טנקים ושל מכוניות לבנוניות נושאות דגל לבן, בערוצים נסתרים ועל גבעות נישאות.
בכל מקום פגשנו את בני ישיבות ההסדר; הם הגיחו מהטנקים ומהזחל“מים, התקבצו ובאו לשמוע דברי תורה ועידוד. לרגע לא הכירו את ראש הישיבה במדיו הצבאיים, וראש הישיבה חיבק ונישק אותם, דיבר אליהם באהבה גדולה, לקח מהם את מספרי הטלפון כדי למסור שלום להוריהם. כאשר שאל מה מעסיק אותם ועל מה הם מבקשים לשוחח, שאלו שאלות בהלכה:
האם אפשר לטלטל בשבת מטנק אחד למשנהו? האם הרמפה בטנק מסוים יכולה לשמש במקום פטור? האם צריר להניח עליו את הנשק בכל יציאה מהטנק? האם הזבילים של תותח מסוים יש להם מידה מספקת כדי להתקין עירוב? האם מותר לאכול חבילות שי שהובאו בשבת, באשר היתה גם העברה מרשות לרשות? האם מותר לעלות עם הטנקים בחניונים על שדות תבואה של הערבים? האם רכוש אויב שהושאר בשטח הוא בבחינת הפקר?
ראש הישיבה אינו פוסח על שום שאלה, מדבר על 'ובביזה לא שלחו את ידם', מצטט ראשונים ואחרונים, שולל לחלוטין לקיחת שלל ופוסק בכל השאלות ההלכתיות שהועלו לפניו.
צפיתי בראש הישיבה והרהרתי: מה הוא חושב ומרגיש עתה כלפי תלמידיו אשר התנסו במלחמה עקובה מדם, שאיבדו בה את תמימותם הנפשית? איך ידבר עמם כאשר ישובו לכותלי הישיבה, ומה יגיד להם על חבריהם שנפלו בקרב? רק שבוע עבר מאז נפרדו ממנו והנה הם אחרים ושונים, מאופקים ומכונסים יותר. את מלאכת הקרב עשו בנאמנות, ביעילות ובמסירות, ועתה שאלות הלכתיות ומוסריות מעסיקות אותם. האם נשמרה אצלם תמימות הנערים?

'שהחיינו' בשם ובמלכות
ראש הישיבה צופה בתלמידיו המכונסים בצלו של הטנק. החוויה של הפגישה אתם בשדה הקרב מסעירה את לבו והוא אומר: 'אם ישנה שעה שאפשר לאמור עליה שיש שמחה בלב על הפגישה - זו השעה. ולכן, ארשה לעצמי לברר בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"'.
'אמן', השיבו התלמידים בהתלהבות, וקולם עדיין מהדהד בין ארזי הלבנון.